מערך שיעור לבית-הספר העל-יסודי
יהודים מצילים יהודים בשואה
מערך שיעור זה מיועד בעיקר למורים להיסטוריה ומחנכי כיתות בחינוך העל-יסודי. ניתן להשתמש בו במסגרת הוראת נושא השואה בחטיבת הביניים ובחטיבה העליונה (לקראת בחינות הבגרות או לקראת מסע לפולין), בהתאם לידע המוקדם של התלמידים ולבשלותם הרגשית.
הוועדה להוקרת גבורתם של המצילים היהודים בשואה מפיצה את סיפורם של המצילים ואת משמעותו במערכות ההנצחה והחינוך. הוועדה עוסקת גם בהקמתו והפעלתו של מרכז למורשת המצילים במסגרת המוזיאון על שם המציל וילפריד ישראל שבקיבוץ הזורע.
המטרות החינוכיות
על-יסוד פרשת ההצלה של יהודים בידי יהודים בשואה יחזקו התלמידים את מחויבותם לקיומו של העם היהודי ולכבודו הלאומי, ולערך חיי האדם בכלל.
למען ערכים אלה ישאבו התלמידים מפרשת ההצלה השראה בקשר לאומץ-לב, תושייה ומנהיגות שאותם יוכלו לגייס כדי להגן על בני עמם ועל בני אדם בכלל, בימי שגרה ובעיתות משבר.
על הנושא
מהו הרקע לפרשה שבה אנו עוסקים?
שנאת היהודים הייתה והינה מיוחדת גם על רקע התופעה הכלל-אנושית של שנאת מיעוטים: היו לה גלגולים קנאיים-דתיים, לאומניים וגזעניים. היא נמשכת לאורך אלפי שנים. ביטויה הקיצוני ביותר היה הניסיון הנאצי לרצוח את העם היהודי בכל מקום בעולם, ניסיון שכילה כשליש מהעם.
מהי תופעת הצלתם של יהודים בידי יהודים אחרים בשואה?
זהו מכלול מעשיהם של יהודים שחיו בסכנת מוות, ובכל זאת קיבלו על עצמם סכנה נוספת ופעלו להצלת אחיהם (גם מעבר למשפחתם הגרעינית) תוך גילוי אומץ עד כדי חירוף הנפש, אחריות, יוזמה ומנהיגות. המצילים היו מעטים בהתחשב בהיקף הפשע, אולם מעשיהם עולים על כל דמיון.
מה ההבדל בין יהודים שהצילו יהודים בשואה לבין חסידי אומות העולם?
חסידי אומות העולם: בני עמים אחרים שהצילו יהודים ממוות בשואה תוך הסתכנות מודעת. המצילים היהודים הושיטו יד לבני עמם, ולא רק למשפחתם, ובכך נטלו על עצמם סיכון נוסף שבו היו נתונים עד אז. שתי הקבוצות סיכנו את חייהן לשם הצלה, לא אחת תוך שיתוף-פעולה ביניהן. במקרים רבים יזמו המצילים היהודים את שיתוף-הפעולה החשוב הזה.
האם שתי הקבוצות זכו להוקרה?
בעוד חסידי אומות העולם זכו להוקרה גם מתוקף חוק יד ושם, שאותו קבעה הכנסת ב-1953 כבסיס המשפטי לקיומו של מוסד זה. סיפורם של המצילים היהודים עלה לדיון בעיקר בדור האחרון. בשנת 2000 קמה בישראל ועדה לציון הצלה זו בראשות ניצול השואה חיים רוט אשר שרד בזכות פעילותם משותפת של מציל יהודי ומצילים נוצרים בהולנד. כיום עומד בראש הוועדה המחנך אריה ברנע, בן הדור השני לניצולים. ב-2011 יזם עו”ד אלן שניידר, מנהל הארגון העולמי “בני ברית” בירושלים וחבר הוועדה, הענקה של תעודות הוקרה למצילים יהודים בשם שני הגופים גם יחד. לצערנו, ברוב המקרים איננו זוכים להעניק את התעודות למצילים עצמם שכבר הלכו לעולמם, אלא לבני משפחתם. שני הגופים, בשיתוף הקרן הקיימת לישראל, עורכים מדי שנה טקס ביער-הקדושים שבהרי ירושלים. בטקס זה מוענקות התעודות למצילים או לקרוביהם, בהשתתפות אנשי ציבור מישראל ומחו”ל וכ-1,000 תלמידים, מורים וחיילים. גם מדינות אחרות העניקו אותות הוקרה למצילים יהודים ולא-יהודים גם יחד.
מדוע התעורר הדיון באיחור?
לרבים נראה שעזרה כזו מיהודי אחד למען יהודי אחר במהלך השואה הייתה בלתי-אפשרית, או שהייתה מובנת מאליה (ובעינינו זוהי אמירה חסרת שחר). התנועה הציונית ומדינת ישראל הצעירה הבליטו את הלחימה בנשק ולא את ההצלה כדי לתרום לעידודם של חיילי העתיד. היהודים שלא לחמו בנשק הוצגו באי-צדק רב כפחדנים וכחלשים. מצילים רבים גילו גבורה במהלך השואה – וצניעות לאחריה, וגם מסיבה זו הפרשה לא נודעה בציבור. היו שהצטערו על כך שלא הצילו רבים יותר. בדרך-כלל הייתה זו פעילות חשאית, ולכן לא -פעם קשה להוכיח שנעשתה. חסידי אומות העולם מקבלים את התואר גם אם הצילו יהודי בודד, בעוד שאות המציל ניתן רק ליהודים שתרמו למקרי הצלה רבים.
מה המיוחד בכל אחת מקבוצות המצילים – היהודים ובני העמים האחרים?
חסידי אומות העולם היו מחויבים לערכים האנושיים. הם החליטו להתערב בטבח כדי להציל נפשות למרות העובדה שיכולים היו להימנע מסכנה ממשית לחייהם. המצילים היהודים נרדפו בעצמם, ובמקום לעסוק בהישרדות אישית בלבד סיכנו עצמם סכנה גדולה נוספת והושיטו יד לאחרים: בעיקר ליהודים נרדפים, ולעיתים גם לבני עם אחר שהיו נתונים בסכנה. היו אלה גיבורים שאומץ ליבם ותושייתם מציבים בפנינו רמה חדשה של מחויבות לאומית ואנושית.
מי הציל ואיך?
המצילים היו קבוצות אנושים ומגוונת: צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, אנשים פרטיים, ארגונים קיימים וחדשים, דתיים וחילונים, חסרי כל ועשירים מופלגים, ימנים ושמאלנים (גם מתוך שיתוף-פעולה בין אגפים פוליטיים שונים). הם פעלו בכל הארצות ובכל השנים שבהן רדפו הנאצים ובני בריתם את היהודים, החל בגרמניה ב-1933. תנועות הנוער פרשו רשת של הצלה ונעזרו בצעירים שלא היו מטופלים במשפחות. המצילים סיפקו מזון ובגדים, זייפו תעודות, מצאו מקומות מסתור, הבריחו יהודים אל מעבר לגבול ביבשה ובים, חיסלו מלשינים, ניהלו משא ומתן עם נאצים ושיחדו אותם, חילצו יהודים ממאסר, יזמו העסקה מדומה של יהודים כ”עובדים חיוניים”, העניקו למדוכאים תמיכה נפשית שחידשה את רצון החיים שלהם, גייסו לכך לא-יהודים והפיצו מידע על הרצח. חלקם השתמשו בנשק. היו שיצאו לארצות חופשיות – וחזרו לאזור הכבוש כדי להציל. נמצאו יהודים שהיו כלואים במחנות ריכוז ומוות ואשר ניצלו את התפקידים שהוטלו עליהם שם כדי להציל חיים. היו יהודים ולא-יהודים שחיו בעולם החופשי ושפעלו גם הם להצלה.
לשם מה אנו מדגישים פרשה זו?
אנו שואפים לכך שפרשת ההצלה תישאר חלק מהזיכרון הקולקטיבי כדי שנוכל להביע את כדי שנוכל להביע את הוקרתנו למצילים ולזכרם, גם אם באיחור. לפנינו מופת היסטורי שהציבו אנשים אשר מעשיהם נראים בלתי-אפשריים: הישרדותו של כל יהודי בשואה היא לפלא בעינינו, ובוודאי קשה היה לצפות שיקדיש כוחותיו להצלתם של אחרים. לפרשת ההצלה יש קשר גם למחויבותנו כלפי בני אדם בכלל הנתונים במצוקה, וכמקור-השראה מומלץ בעבור צעירים מכל העמים בקשר לערכיהם האנושיים ולביטוים בפועל. יהודים רבים חיים, ובאו לעולם, הודות להצלה זו. יש לנו מה ללמוד מהמצילים, ובמובן מסוים אנו שואפים ללכת בדרכם.
האם מספר הניצולים אמור להשפיע על יחסנו למציל?
הצלתו של אדם אחד היא הישג גדול ושלם, כדבר התלמוד: “כל המקיים נפש אחת, מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא”. אחד ההיבטים החשובים של מפעל ההצלה היה זה שמצילים רבים יכולים היו להינצל בעצמם, ובכל זאת בחרו להישאר במקום סכנה כדי להושיט יד לבני עמם, שאותם לא הכירו לפני-כן, מתוך חובה מוסרית ולא מתוך מחויבות פרטית.
מה אנו יכולים לומר על יהודים שלא עזרו לאחרים בשואה?
ההתנהגות הצפויה הייתה מאמץ אישי לשרוד, או אי-תפקוד מתוך ייאוש. הצלה הייתה חריגה, לא-פעם בלתי-אפשרית, ואין בכך כדי לגנות את מי שלא היה שותף לה. לעיתים קרובות איננו יודעים גם כיום מהנכון היה לעשות אז. גם אילו יכולנו להגדיר את ההתנהגות הדרושה, איננו יודעים אם היה עומד בנו הכוח לעשות כך בפועל. נוסף לכך בפני רבים-רבים לא עמדה אפשרות מעשית להציל אחרים. לכן אנו בדעה שראוי שכל אדם, שאינו ניצול השואה, יימנע משיפוט לחומרה של יהודים על התנהגותם תחת שלטון הנאצים ובעלי בריתם, או לפחות ייזהר בכך זהירות רבה.
איך ראוי להתייחס ליהודים שניסו להציל את זולתם אך לא הצליחו?
אנו מברכים על כל אירוע שהסתיים בהצלה בפועל. יחד עם זאת הערכתנו למנסים להציל איננה תלויה בתוצאות. הם גילו אומץ ויוזמה שקשה לשערם למטרה גדולה. אנו מעריכים את עצם הניסיון שסיכוייו היו קטנים מלכתחילה, גם אם לא עלה יפה.
מה הקשר בין פרשה זו לבין החינוך בישראל של היום?
המצילים מציבים בפנינו מופת ומרחיבים את גבולותיו של חופש הבחירה. לסיפורם של נערים מצילים, כולל חברי תנועות הנוער, יש ערך מיוחד בעבור בני גילם כיום. אנו מבקשים לחזק בדרך זו את האמונה בערך חיי אדם, את תחושת החובה להושיט יד לאנשים במצוקה, לגלות סולידריות אנושית ללא הבדל דת או לאום, גזע או מגדר, ולתמוך בבני עמנו השרויים בצרה, כולל המחויבות של מדינת ישראל לקהילות שבתפוצות – ולהפך.
סיפורים לדוגמה
פאני בן-עמי היא ציירת תושבת חולון. בהיותה בת 13 התגוררה במוסד חינוכי שטיפל בילדים. למוסד זה ולדייריו דאג הארגון היהודי-צרפתי אוז”ה (חלק מתנועת ההתנגדות – הרזיסטנס – של יהודי צרפת שתרמה להצלתה של כשלושה רבעים מהקהילה. פאני הצטרפה לקבוצת ילדים שעשתה דרכה לשווייץ. ראש הקבוצה חשש מהנאצים שנראו לאורך הדרך ועזב את קבוצתו. פאני לקחה על עצמה את הפיקוד, אולם הקבוצה נעצרה בידי המשטרה הצרפתית. פאני ארגנה את בריחתם של הילדים דרך החלון של חדר השירותים שבתחנת המשטרה, והובילה אותם דרך הגבול עד שהגיעו לשווייץ.
דוד גור, תושב רמת גן. נולד בהונגריה ב-1926. היה חבר בתנועת השומר הצעיר. בגיל 18 קיבל על עצמו זהות ארית (הונגרית) לפי הוראות תנועתו. היה אחראי על בית-המלאכה המרכזי של מחתרת תנועת הנוער הציוניות בהונגריה שהנפיק תעודות לפעולות ההצלה: שליחויות אזהרה לקהילות בערי השדה ולמחנות עבודות הכפייה, הברחת יהודים לרומניה, הקמת בתי ילדים, אספקת מזון. בית-המלאכה הכין תעודות גם בעבור קבוצות מחתרת לא-יהודיות. סמוך לשחרור בודפשט בידי הצבא האדום נתפסו בית-המלאכה, וחלק מהצוות בראשות דוד, בידי השלטון של מפלגת צלב החץ. השוטרים כלאו את הקבוצה בבית-הסוהר הצבאי המרכזי, וחקרו ועינו את חבריה. הנהגת המחתרת שחררה אותם ואחרים במבצע נועז שהודות לו יצאו לחופשי 120 עצורים.
הלן קאזס – בן-עטר הייתה עורכת הדין האישה הראשונה במרוקו. היא התגוררה בעיר הנמל קזבלנקה, והייתה אשת ציבור ידועה. במהלך השואה ומלחמת העולם השנייה ברחו אלפי יהודים מאירופה לצפון אפריקה. לכן הסכים השלטון המרוקני והצרפתי לכך שהיא והגופים הקשורים בה יטפלו בפליטים היהודים הנכנסים למרוקו כחוק. תחת כסות זו קלט ועד הפעולה בראשותה של הלן אלפי פליטים יהודים בלתי-חוקיים, הסתיר ופרנס אותם עד סוף המלחמה במרוקו.
גיזי פליישמן – פעילה ציונית בסלובקיה. ראש קבוצת העבודה היהודית שפעלה להצלה. עם הקבוצה נמנו ציונים וחרדים גם יחד. הקבוצה שילמה שוחד לנאצים, הביאה להקמתם של שלושה מחנות עבודה בסלובקיה במקום גירוש יהודים לאושוויץ וניסתה לקדם תכנית להצלתם של כלל יהודי אירופה.
ולטר סוסקינד – חבר מועצת היהודים בהולנד בתקופת השואה. הוא וחבריו הבריחו מאות ילדים מגירוש למוות אל כפרים הולנדים לשם הצלת חייהם.
ד”ר גיזלה פרל – רופאה מהונגריה שנכלאה במחנה המוות אושוויץ. עבדה במרפאה שפעלה במחנה, סייעה לחולים וביצעה הפלות כדי למנוע את רציחתן של הנשים ההרות.
ד”ר אברהם ברמן – איש ציבור בפולין שהיה המזכיר הכללי של המועצה לעזרת יהודים, “ז’גוטה”. ארגון זה, שבו היו חברים נוצרים ויהודים, הכין תעודות מזויפות בעבור יהודים והבריח אלפי ילדים מגטו ורשה למקומות מסתור.
מילה ראסין, ילידת ספטמבר 1921, פעלה במסגרת המחתרת היהודית (הרזיסטנס היהודי) בצרפת פעילותה המרכזית הייתה בהברחת שיירות של ילדים יהודים לשווייץ. בין השאר סייעה לקבוצה גדולה של יהודים מדרום צרפת, שמצאו מקלט בעיר ניס, לעבור לשווייץ. מילה נתפסה בידי הנאצים באוקטובר 1943, בעת שניסתה להעביר קבוצת ילדים לשווייץ. חבריה ובני משפחתה, כולם חברי הרזיסטנס היהודי, ביקשו להבריח אותה מהרכבת שבה גורשה למחנה ריכוז גרמני. מילה סירבה מחשש שהנאצים יתנקמו בילדים, שנתפסו יחד איתה, והיו עצורים בעיר אנמאס. היא נהרגה במרץ 1945 בהפצצה של בעלות-הברית על מחנה-הריכוז מאוטהאוזן.